אני זוכר את המבט שלו.
מפעם לפעם הייתי מביט הצידה בכדי לראות אותו.
בכדי לראות אם הוא רואה אותי.
רגע שהייתי מפסיד כמה נקודות ומתחפר מנטלית.
או רגע אחר שהייתי 'שורף את מגרש הטניס' בנקודה מטורפת!
כל מה שהייתי צריך זה קשר עין והייתי יכול לעוף.
והיום הילד שלי מביט בי, ומדי פעם מעיף מבט כדי לראות.
כדי לראות האם אני רואה אותו.
הנהון קטן בראש והמוטיבציה היא של אריה.
אבל זה שלנו.
בינינו.
וכשאני מגיע להרצות, ומתחילים להיכנס לעולם המנטורינג, אחד המושגים הכי שכיחים שאנשים מעידים על:
"הוא היה משמעותי עבורי כי הוא ראה אותי"
"הוא ראה בי מה שאחרים לא ראו"
"עד אותו הרגע אף אחד לא ראה אותי. והוא ראה".
ואני יכול להמשיך…
המנהלים האלה, שהיו פעם ילדים, והיום הם ילדים בעטיפת מבוגרים, עדיין צריכים שיראו אותם?
אז כן. כל אחד מאיתנו צריך שיראו אותו.
שיראו אותנו בזוגיות.
שיראו אותנו בהורות.
שיראו אותנו בחברות
או בכל מערכת יחסים אחרת..
שיראו אותנו בארגון שבו אנו עובדים.
שלקוחותינו יראו אותנו.
זה אחד הדברים המבדילים מנטור טוב מאחרים.
לא הטייטל, לא הקילונטראז', לא הסיפורים מסביב.
היכולת שלו לראות.
ואני אומר:
"כולם מסתכלים אך רק מעט רואים באמת"